משה שרת, ממנהיגי היישוב בארץ-ישראל לפני קום המדינה, היה שר החוץ הראשון (1956-1948) וראש הממשלה השני (1955-1954) של מדינת ישראל.
משה שרת גילם את אסכולת המדיניות המתונה של ישראל כלפי שכנותיה הערביות ושלל נקיטת צעדים מדיניים וצבאיים העשויים להסלים את הסכסוך הערבי-יהודי, החל בפעולות הגמול של צה"ל במחצית הראשונה של שנות ה-50 ועד למלחמת המנע של אוקטובר 1956 (מבצע סיני) שהיתה מלחמת הברירה וההתפשטות הראשונה של ישראל. בשל עקרונותיו אלה הודח משה שרת מהממשלה ביוני 1956 ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, שעמד בראש האסכולה המדינית-ביטחונית-כוחנית היריבה. בעשרות השנים שחלפו מאז, התברר לכל כי הצדק היה עם משה שרת: את הסכסוך ניתן לפתור רק במישור המדיני ולא במישור הכוחני, כפי שטען משה שרת מלכתחילה.
שרת היה תומך נלהב בשמירת ערכי השפה העברית, ונאומיו הרהוטים ידועים בשפתם העשירה. לזכותו עומדות מילים עבריות רבות שהצליח להכניס לשפה העברית. לדברי שרת עצמו, חידש "כשלושים-ארבעים חידושי לשון", ובהם המילים: "פיחות", "לוויין", "ייצוג", "תוואי", "נוהל", "לבטח" ו"נזיל". בשנת 1959 זכה בפרס סוקולוב על עבודתו העיתונאית במשך שנים רבות ועל ספרו "משוט באסיה". בשנות ה-60 זכה באזרחות-כבוד של ירושלים ושל תל אביב. שרת כתב יומנים אישיים, שפורסמו אחרי פטירתו.
ב-7 ביולי 1965 נפטר שרת ממחלת הסרטן בירושלים, והותיר אחריו את אשתו צפורה, לזוג נולדו שלושה ילדים: יעקב, יעל וחיים. משה שרת נקבר לבקשתו בבית הקברות טרומפלדור שבתל אביב, שם קבורים גם סבתו, אביו ואמו, ושתי אחיותיו.
