היום צוין בחטיבת שרת יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה תשפ"ו.
קהילת החטיבה – תלמידים, צוות חינוכי, אורחים ובוגרים – התכנסה יחד לזכור, לכבד ולהוקיר את הנופלים. במסגרת היום הוקם בחטיבה שולחן זיכרון מרגש, ובו תמונות הנופלים מתוך ספרי המחזור, עדות חיה ומוחשית לקשר העמוק בין עבר, הווה ועתיד.
🎥 מצורף סרטון המתעד את שולחן הזיכרון ואת נאומה המרגש של מנהלת החטיבה, הגברת רימונה בנדיבה.
תלמידי שרת, צוות חינוכי, אורחים ובוגרים יקרים,
היום, יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה ושוב אנחנו כאן יחד, כרקמה אנושית אחת של עם וחברה ישראלית. היום, ההתכנסות הזו כאן ועכשיו מייצגת את שני צידי החבל הדק עליו אנחנו צועדים בשלוש השנים האחרונות.
מצידו האחד של החבל אנחנו נלחמים על קיומנו בגבורה ובחירוף נפש ומצידו השני של החבל אנחנו ממשיכים לחיות: להגיע לביה"ס, לצאת לעבודה, לטייל, להיפגש, להתחתן, ללדת ילדים. כל זה בערבוביה שאינה תמיד מובנת לנו.
ואולי דרך סיפורי גבורה נצליח להבין את המהות של חיינו במציאות כזו.
סמ"ר עדי ברוך ז"ל הייתה לוחמת צעירה, שבדיוק כמוכם, אהבה את החיים. בבוקר השבת ההיא היא הייתה בבית, מוגנת. היא לא הייתה חייבת לצאת. אבל עדי הבינה שמישהו צריך לעמוד שם כדי שילדים אחרים יוכלו להיות בטוחים. היא עלתה על מדים ונסעה דרומה, ונפלה בדרך להציל אחרים.
ענר שפירא ז"ל. דמיינו את ענר, בחור צעיר, עומד בתוך מיגונית צפופה. אין לו נשק, יש לו רק לב ענק. כשהמחבלים זרקו רימון אחרי רימון פנימה, ענר תפס אותם בידיים חשופות והשליך אותם החוצה. שבעה רימונים הוא הדף. הוא הציל חיים של אנשים שהוא בכלל לא הכיר. הוא עמד שם כמו חומה בצורה, כדי שהרוע לא ייכנס פנימה.
עדי וענר מייצגים את כל אלו שנפלו במערכות ישראל השונות מאז אותו יום בקרבות בעזה, בצפון, וגם באותם לילות מתוחים מול איראן שחווינו כולנו לא מזמן.
עדי וענר בחרו לפעול בדרך שלהם, מתוך אומץ, אחריות לאלה שסביבם, אהבת אדם.
כמה כוח יש בבחירה. כמה אומץ יש בבחירה לעשות את הלא מובן מאליו, לבחור לנצח את הפחד. הם בחרו להקריב את עצמם למען אחרים. למעננו.
בזכות הגבורה של אנשים כמו עדי וענר, אנחנו יכולים לשבת כאן היום. בזכותם אנחנו יכולים להמשיך ללמוד, לשחק, לחלום ולצחוק. הם נתנו הכל כדי שהחיים שלנו לא ייעצרו.
כשענר הדף את הרימונים, הוא לא עשה את זה בשביל התהילה. הוא עשה את זה כי הוא האמין בערך שנקרא "רעות". הוא האמין שמי שנמצא לידך הוא אח שלך. כשעדי יצאה מביתה לאזור האסון, היא בחרה בלהציל חיים. הרצון להציל חיים גבר על הפחד מהסכנה.
וזו המשימה שלנו היום, ב-2026. להיות שם אחד בשביל השני. לא רק כשקשה, אלא בכל יום בבית הספר. להילחם על החברות ביניכם, על הכבוד הדדי, על הטוב שבאדם.
אנחנו לא יכולים להחזיר את עדי וענר, אבל אנחנו יכולים לחיות בדרך שהייתה גורמת להם גאווה. לגדול להיות אנשים שרואים את האחר, שמושיטים יד, שלא מוותרים גם כשקצת מפחיד, שזוכרים שאנחנו רקמה אנושית אחת: חיה, כואבת ותמיד צומחת.
כאב המשפחות השכולות, הוא הלב של המדינה הזו ולהן אנו מבטיחים להיות ראויים למותם של יקיריהם.
יהי זכר הנופלים ברוך, ויהיו חייהם השראה לכל אחד ואחת מאיתנו.
